סוף חודש אלול. כמעט ראש השנה. דתיים מחזיקים את התקופה הזו כזמן לחשבון נפש ומקפידים למלמל נוסחים שונים של סליחות לאביהם שבשמים, אך מעטים מקפידים לבקש סליחה מעצמם.
יותר משנה עברה מאז היום בו הבנתי ששום דבר לא יהיה שוב כמו שהיה. הנסיעה ההיא ברכבת הדוהרת עם המחשבות המשאירות אותה הרחק מאחור בדהרה משל עצמן. אולי הגיע הזמן לחשבון נפש משל עצמי.
מעל שנה חלפה מאז גיליתי את ההר שצמח ביני לבין ציבור הכיפות הסרוגות. את טעמה של הבדידות הרגשתי בעבר כמו כל אדם, אבל לא ברמה הזאת. נידיתי את עצמי מהציבור בו גדלתי וידעתי שלעולם לא אוכל להיות חלק מציבור אחר. תקוע בין שני עולמות ומרגיש שנגמר לי החמצן. בצד אחד משפחה וחברים, קרובים אבל כל כך רחוקים, ומצד שני עולם שאין בו את האלוהים ששוכן בקרבי. לא היה לי קל. האם היה שווה את כל זה? השאלה הזו לא שייכת בעיני. עזבתי כי לא הייתי שם, לא מחישובים קרים של רווח ותועלת.
בשביל החדש-ישן בו התחלתי לפסוע חיפשתי ומצאתי בת זוג. חשבתי שאולי שותפה נאמנה תוכל להוציא מהלב שלי את הבדידות המזהרת שכפיתי על עצמי. אבל טעיתי. היא גרמה לי להרגיש טוב יותר, אך כיצד תדע לגעת במקום בו מעולם לא הייתה? שלום חנוך כבר ביטא את התחושה הזו, "בסוף, אדם בתוך עצמו נשאר".
זו הייתה שנה של שיאים. שיאים של מצוקה ושיאים של עונג. שיא הבדידות ושיא הביחד. הכי קשה והכי קל. ידעתי שהדרך תהיה מאתגרת, לא שיערתי עד כמה. חשבתי שאהיה חופשי יותר. צדקתי. חשבתי שאהיה משוחרר. טעיתי. אבל מי מאיתנו באמת משוחרר? אנחנו תמיד כבולים. אם אלה כבלים של פחד, כבלים של שנאה, כבלים של ניתוק, כבלים של אהבה, או כל כבילה אחרת.
תמיד יש לי נטייה להעריך דברים גם אם הם אינם ניתנים להערכה. כך, אני מוצא את עצמי שואל: האם אני אדם טוב יותר? האם אני שלם יותר? לו רק הייתי יכול לענות בחיוב אולי הכל היה בהיר יותר. אבל נהיר שלא ניתן למדוד את מידת טוב הלב שלי או את השלמות הנפשית שלי.
בתום חשבון הנפש שלי אני נשאר עם לא מעט שאלות. אצל הדתיים, לאחר חשבון הנפש באה החזרה בתשובה. אצלי נותר רק בלגן אחד גדול. דווקא לכן מרשה לעצמי להיות מעודד קמעה. אני יודע שהחיים מורכבים והאמת חמקמקה. אם הייתי מצליח לפתור משהו בקלות היה זה פתרון שקרי. כולנו מלחים על סירה קטנה בלב ים סוער, יש מאיתנו המתמודדים בעזרת התנתקות מהסביבה וכינון שלווה מדומה. אני מעדיף לחיות את הסערה.
___________________________________________________________________________
מתוך הבלוג של אלחנן הורנמן מאתר הארגון צו פיוס.
